אלקרינאוי דיב ובניו בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פסק דין

בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בחודש יולי 2000 פרסמו הנתבעות מכרז לכריית חול באזור זיקים שמדרום לאשקלון. במכרז נדרשו המציעים להתחרות על סכום התמלוגים שישלמו למינהל עבור החול. כמו כן, במכרז נקבע כי מעבר לסכום התמלוגים ישלם הזוכה לקרן לשיקום מחצבות סכום המגיע לכדי 20% מסכום התמלוגים שהציע (להלן תכונה הקרן – "קש"מ, והתשלום לקרן יכונה – "דמי קש"מ).

התובעת זכתה במכרז, וביום 23/11/00 נכרת הסכם בינה לבין הנתבע 1 (להלן – "המינהל"). על פי ההסכם התחייבה התובעת לשלם עבור החול סך של 6,480,000 ₪, וכן דמי קש"מ בשיעור של 20%. התובעת כרתה את החול ושילמה את התמורה החוזית במלואה, לרבות סך של 1,310,808 ₪ לקש"מ. ביום 28/10/08 שלחה התובעת למינהל דרישה להשבת סך של 1,051,608 ₪ מתוך דמי הקש"מ, בטענה שסכום זה נגבה ממנה שלא כדין. המינהל לא נעתר לדרישה ומכאן התביעה שבפניי.

בכתב התביעה טוענת התובעת כי דמי הקש"מ שנגבו ממנה חורגים מן המותר בדין. לטענת התובעת בשטח שלגביו ניתן לה ההיתר לכריית החול היו לכל היותר 800,000 טון חול. על פי תקנות המכרות (קרן לשיקום מחצבות), תשל"ח – 1978, הנתבעות היו רשאיות לגבות דמי קש"מ בסכום של לכל היותר 0.9 ₪ לטון. על פי נתונים אלו ניתן היה לגבות מהתובעת סך של 720,000 ₪ לכל היותר, בעוד שבפועל נגבה ממנה סך של 1,310,808 ₪. על כן, התובעת דורשת כי יושב לה סך של 590,808 ₪, ובשערוך ליום הגשת התביעה סך של 971,531 ₪.

הנתבעות טוענות שהתביעה התיישנה מפני שהיא הוגשה ביום 09/11/08, קרי – כשמונה וחצי שנים מיום פרסום המכרז שבו נכלל התנאי השנוי במחלוקת לגבי שיעור דמי הקש"מ, וכשמונה שנים לאחר שהתובעת חתמה על החוזה. לחילופין טוענות הנתבעות, כי גם אם מרוץ ההתיישנות צריך להימנות מן המועד שבו שילמה התובעת את התשלומים לפי החוזה, אזי התביעה התיישנה ברובה המכריע, למעט שני תשלומים בסך של 77,000 ₪ שבוצעו פחות משבע שנים לפני הגשת התביעה.

לגופו של עניין טוענות הנתבעות כי דמי הקש"מ נגבו מהתובעת כדין. הכיצד? בהסכם נקבע כי שיעור דמי הקש"מ יעמוד על 20% מסכום התמלוגים שתשלם התובעת למינהל בגין החול, בעוד שתקנות המכרות קובעות כי התשלום לקש"מ יחושב לפי מחיר מכירה ממוצע של טון חול, ולא כאחוז מהתמלוגים. במועד הכנת המכרז עמד שיעור דמי הקש"מ על סך של 4% ממחיר המכירה של כל טון חול. באותה עת מחיר המכירה הממוצע היה 12.39 ₪ לטון, והתמלוגים שגבה המינהל עמדו על סך של 2.49 ₪ לטון, שהם כחמישית ממחיר המכירה. כיוון שכך, ומאחר שבמכרז חושב התשלום לקש"מ כאחוז מהתמלוגים ולא מהמחיר לטון חול, אזי הוכפל שיעור דמי הקש"מ בחמש והועמד על 20% מהתמלוגים.

דין טענת ההתיישנות להתקבל.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום הולדת עילת התביעה. עילת התביעה משמעה בהקשר זה מקבץ העובדות המקימות את הזכות לקבלת הסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד השיכון פ"ד נז(5) 175,166). את התשובה לשאלה מתי נולדה עילת התובענה יש לחפש בהוראות הדין המהותי שבו מעוגנת זכותו של התובע (ע"א 9371/00 אלבשארה נ' קוסטודיה פ"ד נו(4) 798). ואולם, אין להסיק מן האמור שכדי להכריע מתי נולדה עילת התביעה יש להסתפק בניתוח טכני של מרכיבי העילה. בפרשת פפר עמד בית המשפט על כך ש:

"המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל (הכוונה להגדרת המונח "עילת תביעה" – א.ר.), הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל.... רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית, ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל"

(ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית פ"ד נא(2) 581, 595-594).

בפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה האם בתביעות השבה מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום ביצוע התשלום שאת השבתו תובעים, או מוקדם יותר, בעת שהתשלום נדרש. כב' השופט דרורי פסק כי:

"יש לפרש את דיני ההתיישנות בצמצום. מאחר ועילת התביעה של החזר כספים שלא כדין כוללת כאחד מיסודותיה את התשלום, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום התשלום ולא מיום הטלת הארנונה, אף אם חלפו שנים ביניהם"

(בש"א (מחוזי י-ם) 431/02 עירית ירושלים נ' רשות השידור; ע"א (מחוזי (י-ם) 11053/07 סלון ירושלים נ' כלליר – פורסמו באתר נבו).

לעומת זאת, כב' הנשיא זיילר פסק כי:

"בדרך כלל תגבר העמדה הסבורה שמרוץ ההתיישנות הוא במועד הדרישה או במועד קבלת ההחלטה. הדבר נובע מכך שבאותו מועד התגבשה עילת התקיפה המושלמת של ההחלטה או הדרישה. ... לא תהיה זו מדיניות משפטית נאותה לאפשר למחזיקי נכסים ליצור לעצמם באופן מלאכותי תקופת התיישנות מאוחרת מאוד, זאת על ידי דחיית מועד התשלום במספר שנים ותקיפת דרישת התשלום רק לאחר עשיית התשלום על ידם, כשהם טוענים שהמועד בו נוצר הרכיב האחרון בעילתם הוא עם עשיית התשלום"

(ת.א. (מחוזי (י-ם) 1114/99 שוקרון נ' עירית ירושלים – פורסם באתר נבו).

לטעמי, ניתן במקרים מסוימים להעדיף את הדעה האחת ובמקרים אחרים את הדעה האחרת, מפני שהדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההכרעה בין הדעות השונות צריכה להיות פרי של איזון בין התכליות השונות של מוסד ההתיישנות בשים לב לנסיבות של המקרה הקונקרטי (ראו – ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית – פורסם באתר נבו; ע"א 6805/99 תלמוד תורה עץ חיים נ' הועדה המקומית פ"ד נז(5)5). בטרם אבחן את נסיבות המקרה שבפניי אזכיר כי ביסוד מוסד ההתיישנות ניצבות שלוש תכליות עליהן עמד כב' השופט גרוניס בפרשת יחזקאל נ' גלוסקה:

"ראשית, נימוק ראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים...

שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית....